תנ"ך על הפרק - דברים יט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים יט

172 / 929
היום

הפרק

עָרֵי מִקְלָט, לֹא לָחוֹס עַל רוֹצֵחַ וְחוֹבֵל, לֹא לְהַסּיג גְּבוּל, דִּינֵי עֵדִים

כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
כי יכרית. כתב הרמב"ן כבר ציוה בזו המצוה ועתה מוסיף בה ביאור: וישבת בעריהם. שלא נצטוו בה אלא לאחר ירושה וישיבה ועוד מדרשים רבים שלמדים מזו הפרשה: ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך. מתחלה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם והם ז' עממים שמזכיר בכל מקום וציוה לאחר ירושת וישיבת ז' עממים יבדלו שש ערים ובהם נשלמה המצוה הזאת וכל המצות שנוהגין אחר ירושה וישיבה נוהגות אחר ירושה וישיבת ז' עממין אבל במצוה זאת לבדה הוסיף ואם ירחיב וגו' ולא אמר כאן כאשר דיבר לך כמו שנ' בואם ירחיב של בשר תאוה כי שם לא הבטיחם בשום מקום לתת להם רק ז' עממים אבל כאן הזכיר האבות ואם ירחיב ה' אלהיך גבולך כאשר נשבע לאבותיך לכך רומז לכל י' עממים שנתנו לאברהם והתנה בהם אם תשמור כל המצוה כאשר אמר פעמים רבים למען תחיו וירשתם את הארץ. ויש לומר כי היה הרצון לפניו ית' שינחילם בימי משה ויהושע ז' עממים אשר הבטיחם במדבר כי היה גלוי וידוע לפניו שהגיע זכותם לכך ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אילו לחייב אותם בשש ערי מקלט אבל בג' הנשארים התנה: כי תשמור את כל המצוה וגו' לאהבה את ה' וללכת בדרכיו. והוא לומר שיקיימו כולם את כל התורה כלה ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה: כי תשמור וגו' כל הימים וגו'. כ' הרמב"ן ויש לשאול מי יודע מה יהיה אחרי כן שתולה אותו בכי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים. ור' אברהם כתב כל הימים בלי הפסק ביניהם. ואינו נכון אבל כי תשמור שתגיע זכותך שתשמור כל המצוה לאהבה את ה' אהבה שלימה קיימת לעולם שיהיה גלוי וידוע לפניו שלא תחטא עוד לעולם אז ירחיב ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך יורה על כל הימים העתידים לבא: לא תחוס עינך. פרש"י שלא תאמר הראשון כבר נהרג וכו'. והרמב"ן כתב והנכון כי הוא מצות עשה שהכתוב מצוה לבער חייבי מיתות אבל במי שמרבה בתקלה הזהי' עוד במצות לא תעשה שלא ינצל מתחת ידינו לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים וכן הזכיר במסית. ואמר מכשפה לא תחיה מפני היותה רבת המהומה העוכרת רבים בכשפיה. ואמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה או מפני שהבשת מצוי ואין בו חסרון כיס וכן בעדים צוה שלא נרחם עליהם בעבור שלא נעשה בעדותן דבר או מפני שתקלתם מרובה: וטוב לך. פי' כי ביעור דם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל נפשך ממות כי הרחמנות על הרוצחים מרבה שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים: לא תשיג גבול רעך אשר גבלו הראשונים. בחלוקת הארץ. כתב הרמב"ן טעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי שוה לחלק חברי כי טעו החולקים או שיוצי' לעז על הגורלות ולא יהי' בעיניו גורל כלל על כן ציוה הכתוב שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. ולדעת רבותי' שהיא אזהרה לעוקר תחומין של חברו בארץ שעובר בב' לאוין ויהיה פי' אשר גבלו ראשונים שלא ישנה התחום הישן בסתר לומר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר ואין אדם משנה אותו: על פי שני עדים. ולא אמר שנים כמו למעלה רמז למה שדרשו מכאן שעד אחד מחייב שבועה דלפעמים לא בעינן שנים: והנה עד שקר העד. פי' הרמב"ן לא פירש הכתוב איך נדע שהוא שקר דכיון שהמעידים הם שנים אפי' אם ך' יכחישום לא יתבאר שהוא שקר וגם אין להעמידו בבא הרוג ברגליו כי בזה לא היה אומר ודרשו השופטי' היטב על כן באה הקבלה האמיתית ופירשה כי ההזמה הוא שיאמרו עמנו הייתם במקו' פלוני והטע' הוא מפני שהעדות הזו על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולין הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו השבת: כאשר זמם. ודרשו רבותי' ולא כאשר עשה. וכתב הרמב"ן והטעם כי משפט עדים זוממין הוא כמו גזירת הכתוב שהם שנים לשנים והנה כאשר יעידו שנים בראובן שהרג הנפש ויבאו שנים ויזימום ציוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה שאלו היה רשע ובן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעוונו מת ואלו היה צדיק לא יעזבנו הקב"ה בידם ועוד שלא יתן השם השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא וכל זה מעלה גדולה לשופטי ישראל והבטחה שהשם מסכים על ידם. עוד אמר טעם שאם היו יכולין להזימם לאחר שהרגו לעולם לא היו שוקטים קרובי הניזמים והיו משתדלים להזים המזימים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך